יש מקומות שמתייחדים בפנינת טבע מרהיבה ויש בעלי אתר הסטורי חשוב. העיר בני ברק אין בה לא מזה ולא מזה. בני ברק היא עיר צפופה, עניה וכמובן חרדית. אין בה כלל מהיופי המקובל אך בכל זאת יש בה קסם, הקסם שבשונה, שמושך אותך לבדוק מקרוב. אומרים שגם לשחור יש הרבה גוונים ואני מנסה לזכור זאת לפני שאשפוט מקום לפי צבע או לבוש חיצוני. ועדיין, משהו מבפנים בתוכי מלא התנגדויות כלפי העולם החרדי הדוגל בהסתגרות ושמרנות. תוסיפו לכך את הטענות הנשמעות אודות השתמטות מהצבא ומעמד האשה והרי לכם נפש שמתכווצת ומוכנה כמו לקרב.
אני יודע שביקור בבירה החרדית של ישראל לא ישנה את תפיסות עולמי אבל אני כן ניגש לשם מתוך כוונה לקבל, לחוות ולהרחיב את הנפש, ומזמין את עצמי ואת כולנו להכיר מקרוב בני אדם שדווקא מפני שונותם יכולים ללמד אותנו דבר או שניים. יצאתי איפוא לסיור בבני ברק.
עיר אחרת ללא הפסקהאת השיטוט פתחתי ברחובה הראשי של העיר: רחוב רבי עקיבא. מעטים כאן הרחובות שבשמם יונצחו גדולי הציונות. גיבורי התרבות של החברה החרדית הם רבנים וחכמי ישראל. בשלטים או בחלונות הראווה שאפגוש בדרכי יתנוססו תמונות של חכמים מזוקנים, ותמיד מהמין הגברי. שמות הרחובות החילוניים שעוד נותרו מהעבר עודכנו עם השנים לפי הטעם החרדי וכך רחוב הרצל הפך לרחוב הרב ש"ך ורחוב השומר לרחוב הרב כהנמן. הרחוב הראשי קרוי על שם רבי עקיבא, מגדולי חכמי ישראל בדור מרד בר כוכבא שגר בבני ברק של ימי המשנה (באיזור חיריה, פארק אריאל שרון של ימינו). כבר בתחילת הרחוב מקבל את פניי שלט מסוגנן בחסות העירייה עליו תמונה הסטורית בשחור-לבן של שער הכניסה למושבה. כן, בני ברק התחילה את דרכה כמושבה חקלאית ברוח התורה והוקמה ב-1924 ע"י חסידים יוצאי פולניה. בין העיר העברית הראשונה, תל אביב, לבין אם המושבות, פתח תקוה, מצאו החסידים שטח נאה על גבעות הכורכר ובו ייסדו את המושבה. השלט מזכיר לנו נשכחות מהעבר של גוש דן כולו. פעם היתה פה חקלאות ושדות פתוחים והרבה חיבור לאדמה. היום יש ערים צפופות, אספלט והרבה מידי מכוניות.
אני מתקדם לאיטי ברחוב ההומה. ביום שישי לקראת בוא השבת רבה בו התכונה במיוחד. אנשים אצים-רצים מפה ולשם כאילו מנסים לתפוס את הזמן. בדרכי חולף על פני קיוסק שמוכר עיתונים חילוניים ושהתפרסם כעסק שהוצת בעבר כמה פעמים ע"י קנאים לשמירת הדת. אבל למרות כל זאת הרושם המתקבל אצלי לאורך כל הדרך הוא שבני ברק מסבירה פנים. החרדים של בני ברק אינם החרדים של ירושלים ובטח לא של מאה שערים. כאן אין ציפיה דרוכה לשמוע הערות והתרסות. אולי הקירבה לתל אביב עושה את שלה. ואולי הסטיגמות פשוט מתחילות להתמסמס אט אט. נשים מצודדות ארוכות שרוולים עם פאות יוקרתיות הולכות ברחוב לצד אברכים מטופחים, תלמידות מ"בית יעקב" וגם נערים שובבים מפצחי גרעינים. בני ברק גם היא בהחלט עיר ללא הפסקה אלא שבשעה שבתל אביב גומאים אספרסו ובירה בכל דקה פנויה הרי שפה ביקום המקביל אין בכלל בתי קפה! אפילו בדוכני האוכל אין הרבה כסאות. פשוט לאכול וללכת. כאן המוצר הנחשק באמת הוא תפילות ולימוד תורה. בבית הכנסת איצקוביץ' תמצאו מתפללים 24 שעות ביממה שכמו בסרט נע יוצאים ממנו ונכנסים בו בכל שעה נתונה. מספרים שביום אחד מתפללים כאן למעלה מ-20 אלף איש. וכל זה בזכות גוי שהתגייר והקדיש את דירתו לטובת בית כנסת. אכן, מאחורי כל סיפור יהודי טוב מסתתר איזה גוי גומל חסדים.
כשדוד בן גוריון בא לבקרמתוך הקצב והפעלתנות שברחוב הראשי (ואחרי הנאה ממקצב ניגונים בחנות מוסיקה חסידית) אני פונה לרחוב 'החזון-איש', הסביבה המושלמת להיכנס עוד טיפה פנימה להווי החרדי בבני ברק. כאן תגלו יותר ויותר ישיבות, תלמודי תורה וכוללים בצבעים וזנים שונים לפי הזרמים המרובים שמרכיבים את העולם החרדי. למה זה כל כך חשוב להם?
תפיסת העולם החרדית רואה את ההסטוריה היהודית נעה על רצף אחד ארוך מבריאת העולם ומתן התורה עד ימינו באמצעות שמירה אדוקה על מצוות בלתי משתנות לכאורה. בראש סולם המצוות נמצא לימוד התורה, שינון ופלפול של המשנה והגמרא. את ההשכלה והחילוניות ב-200 השנה האחרונות רואה החרדיות כסטיה מהרצף המושלם שהועבר במסורת חיה ולכן בעולם מבולבל לכאורה כמו שלנו גדול תפקידה של החרדיות בעיני עצמה בשמירה והקפדה יתרה על כל קוצו של יוד.
גם הציונות היא חלק מפריקת העול, ביצירת האדם החדש המתכחש לעברו המפואר ולכן באופן עקרוני דחתה החרדיות את התנועה הציונית בלבושה החילוני ובכלל. בתוך המחנה היו קיצוניים אף יותר שהגדירו את מפעל השיבה לציון כמעשה שטן אך בפועל רוב הציבור החרדי השלים עם המצב ואף הכיר בערכו היחסי אלא שדעתו נתונה היתה אז והיום להישרדות ולהשפעה. ב- 1933 התיישב בעיר בני ברק מי שלימים הוגדר כגדול הדור, ממעצבי החברה החרדית במדינת ישראל: רבי אברהם ישעיהו קרליץ, 'החזון איש', על שמו קרוי הרחוב. מליטא הרחוקה בחר לשבת לא הרחק מאנשי הישוב החדש במטרה להשפיע ולהקים דור של יראי שמיים ונאמנים לתורה. גדלותו וחוכמתו ניכרו בחלוף השנים וטרגדיית השואה עם הקמת המדינה הפכוהו בקצב מהיר למנהיג רוחני מחוזר.
ארבע שנים בלבד לאחר הכרזת המדינה ביקש דוד בן גוריון לפוגשו, לתהות על קנקנו ולנסות לגשר על הפערים שעד היום קיימים בין דתיים לחילוניים. על פי הסיפור המפורסם הציג החזון איש את החילוניות כעגלה ריקה שעליה לפנות דרך ולהתחשב בעגלה המלאה של היהדות החרדית. ברשימותיו מתאר בן גוריון את האכזבה מתוצאות המפגש ההסטורי אך עם זאת מציין שבאופן אישי התרשם במיוחד מאישיותו של הרב. האם מה ששני ענקים אלו לא הצליחו לעשות נוכל אנו בדורנו לשנות?
רגעים של מפגש
אני ממשיך לצעוד ופונה לרחובות צדדיים אל עומק שכונת זכרון מאיר שם עומדת וניצבת גולת הכותרת של הקריה התורנית: ישיבת פוניבז'. כמו אוקספורד לאנגליה או הטכניון לישראל כך היא ישיבת פוניבז' עבור העולם החרדי, בייחוד בזרם הליטאי. זוהי ישיבת-העילית לעמלים בתורה, המוסד שמטרתו להצמיח את הדור הבא של גדולי התורה. אפשר להסתייג משיטת הלימוד והאמונה התמה. אין שם בחדרי הלימוד לא ספרות יפה ולא מחקרים אקדמיים. אבל יש שם להט, דבקות, כוונה. בטחון בדרך ומסורת של חכמה. סוג כזה של לימוד לא תמצאו באף מכללה או מכון מחקר. על קירות הישיבה מבחוץ מתנוסס ויטראז' יפהפה עם ציון הקהילות באירופה שנכחדו בשואה, ופסוק אחד גדול שמכריז: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". השואה היא קשה לכולם אך בהויה החרדית זהו שבר רוחני של ממש. משבר של אמונה דתית וגם משבר של הנהגה רבנית. זהו עוד נדבך למחשבה כשמבקשים להבין את הפסיכולוגיה של הקנאות החרדית. מדובר על הישרדות יהודית. מדובר על נקמה. לדידם, מהאפר של היהדות הגלותית יצמיחו כאן בארץ ישראל ישיבות מפוארות בדיוק כמו אלה שהיו בגולה.
השיטוט כמעט והסתיים. התיישבתי לי על ספסל באחד הגנים המעטים שמצאתי. לא גן אסתטי במיוחד אבל כזה שילדים יכולים לשחק בו להנאתם. שמעתי קצת אידיש והרבה יותר עברית. בעיקר צפיתי והאזנתי לקולות העולים מתוכי. יש עוד הרבה שלא חוויתי מהעולם החרדי וכלל לא נגעתי בגיוון הפנימי של חצרות חסידים, אשכנזים וספרדים. אבל ניסיתי טיפה לחוש ממנו במקצת.
אני יודע שבסוף אחזור הביתה ואמשיך במסלול ההתפתחות הרוחנית בו אני מאמין. עבורי זהות יהודית היא שילוב של ישן עם חדש וכדאי להסיר ממנה כל מוטיב של חרדה והסתגרות. אבל יש פה אנשים שחושבים אחרת. שמרגישים ותופסים את המציאות אחרת. השאלה היא איך מגשרים? איך פותחים פתח קטן בין העולמות? במדינה בה יש עולמות מקבילים וכל אדם מתבצר באמונתו חשוב להרחיב את נקודות המפגש. זה טוב, זה חיוני וזה צובע את השחור שבתוכנו בקשת ססגונית. כל אחד מאיתנו יכול להיות שותף, בדרך שלו, לפתוח את הצוהר לאחר, ובתוך עצמו. בפעם הבאה שאתם בדרך לתל אביב, חולפים ביעף על פני מה שהיתה פעם מושבה חקלאית דתית השאירו את אמונתכם טיפה בצד, עשו בבקשה פנייה פנימה לתוך העיר הצבועה בשחור. ותנו לצבע אחר לצבוע אתכם. כי העיר הזו אנושית. צבעונית. ממש כמוני. ממש כמוך.
טיפ לסיורמומלץ לסייר בימי שישי ולחוש בהכנות לשבת. הסתובבו בקצב שלכם לאורך רחוב רבי עקיבא. היכנסו לחנויות ובתי כנסת ושימו לב לפרטים הקטנים שעושים את ההבדל. אסור לפספס: ישיבת פוניבז' וארון הקודש האיטלקי המצופה זהב וגם טעימה מהחלות המתוקות הקלועות של מאפיית ויז'ניץ שנאפות במיוחד לכבוד שבת.
